מכתב: T-S 13J9.4
מכתב T-S 13J9.4תגים
תיאור
Letter from Shimʿon b. Shaʾul b. Yisraʾel ha-Ṭulayṭulī, in Jerusalem, to his sister Ballūṭa in Toledo. Dated at the last line: the month of Marḥeshvan 4818 AM, October-November 1056 CE. The writer (a Rabbanite) relays two years of news about Qaraites and fellow Andalusians in Jerusalem, as well as family news. He conveys the distress he felt upon hearing of the epidemic (wabā') and unrest (tashwīsh) in the environs of Toledo. One theme of the letter is their father's health. "Our father is in a state that one would wish only for one's enemies. He has become paralyzed (mabṭūl), blind (aʿmā), and feeble-minded (madkhūl al-dhihn), and suffers much (mumtaḥin). The bearers of this letter will tell you about him and about my care for him. He does not lack a thing, for he is well served (makhdūm) and cared for (maḥfūẓ). I do not rely on anyone else to concern themselves with him. My bed adjoins his; I get up several times every night to cover him and to turn him, since he is not able to do any of these things alone (idh lā yamlik min nafsihi shay'). May God, the exalted, reward him for his sufferings." Med Soc III, p. 241. Later in the letter, Shimʿon tells Ballūṭa that she need not concern herself with sending the turban that had been requested, "for, woe is me, he no longer has the wherewithal to leave the door of the house. He used to devote himself (wādhāb should be read as wāẓāb) to the Mount of Olives and to God's Temple for as long as he was able and [the strength] was in him, may God reward him." (Gil's translation diverges significantly from this.) A second theme of the letter is the story of a fellow Toledan, Ibrāhīm b. Fadānj, and his wife, who arrived two years earlier after having been taken captive in Byzantium and redeemed in Ramle. For a detailed analysis of their case—involving multiple changes of allegiance between the Qaraite and Rabbanite communities, and the writer's role in aiding them—see Rustow, "Karaites Real and Imagined" (2007), 43–47.
Edition: גיל, משה
Translation: Delgado, José Martínez; Ashur, Amir (in English)
T-S 13J9.4 1r
תיעתוק
משה גיל, (634–1099) ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (in Hebrew) (Tel Aviv: Tel Aviv University, 1983), vol. 3.- בשם רם ונשא
- כתאבי אליך יאכתי וחביבה קלבי אטאל אללה בקאך ואוזעני שכרך ואגמע ביני ובינך
- פי הדא אלקדס אלמקדס ברחמתה וקד תקדמת לי אליך כתב עדה ולא אעלם אן כנאת
- וצלת לעלמי בתשויש אלגרב ומא קד גרי פיה ווצל כתאבך אלכרים אעזזת בה
- וווקע מני מוקע חסן ופרחת במא קד מן אללה תעאלי מן סלאמתך ועאפיתך וסלאמה
- בניך ובנאתך געל אללה גמעהם מווקין מחרוסין ותקבל מני מא אדעי להם פי הדא אל
- מוצע אלכרים וקד וצלתני מנך מן חין כרוגי מן ענדכם נחו ד כתב והי ענדי
- מטויה אתברך בהא ולם אר לאכינא מן יום פארקתה גיר פרד כתאב ולולא אנך קלת
- פי כתאבך אנה באקליש מלאזם דכאן למא כנת טייב אלנפס פי גהתה לא אסמעני
- אללה פי אחדהם מכרוה וקד כתבת אליה פי דרג מע אלכתאב אליך סתקף אן שא
- אללה עליה ותערף בעץ מא גרא עלי מן אלוגע ואלשדאיד וקד ערפתה איש כאן
- סבב זיגתי ואנא בחמד אללה מגתבט באלדי אתצלת אליהם גיר אן אבינא פי חאל
- לא יכון פי מתלה אלא אעדאנא מבטול אעמי מדכול אלדהן ממתחן וסיכברוך
- מוצלין אלכתאב חאלה וחאלי מעה גיר אנה ליס יעוזה שי בל מכרום מחפוט ולא
- אתכל פיה עלי אחד ופראשי מעה מלאצק אקום אליה פי אללילה דפעאת אגטיה
- ואדורה אד לא ימלך מן נפסה שי אללה תעאלי יעטם בדלך אגרה ולקד עז עלי אלדי
- דכרת מן אלגוע ואלובא אלכאין בטליטלה פליכן מא באידינא חילה גיר אלאסתסלם
- ביד אללה ופרחת פי אגהאזך ללצביה דונה אללה תעאלי יעינך ויעטם אגרך פיגב
- לך תגתבט פי כל מחנה תגרי עליך פאן לך עלי דלך אלאגר אלטאיל וסררת בעאפיה
- סידי וחביבי סלימן בן אכתנא ומא קד רזקה אללה מן אלבנין וכלף ומעישתה ומא הו פיה
- פכאני קד אנסית ציותכם ואי יום אתדכר פי אחדכם אצרך באכיא צאיחא
- אטלב לגמע שמלנא פי הדא אלמוצע אלכאץ ואלדי דכרת מן סבב אלעמאמה
- אעטם אללה בדלך אגרך ומא תחתאג תהתם פי בעתתהא אד עזיז עלי מא
- יבקי פיה אן יכרג ברה באב אלדאר וקד ואדב הר הזיתים ומקדש יי טולמא
- קדר וכאן פיה אללה יתיבה ומן כתאב אכינא תקף עלי תפציל אמרה ועלי חאלי
- ורתבתי ואצחאבנא כלהם אלאנדלסיין בכיר תופי מוסי אלמגריטי ואכתה פגאנה
- ולם יבק [[מן]] לבני אלמגריטי הונא דכר מן ידכרה ותופי אבו זכרי בן האני ויוסף בן חיים
- וולד בן דבוקה אלצגיר בוניאל כרג עלי וגהה אליום נחו ד סנין מא יערף לה כבר אן
- כאן יעיש או מאת ואמא אבראהים בן פדאנג ואבראהים בן אלהרוני פוצלו אלי
- אלקדס מן בלאד אלרום בעד מחאן גרת עליהם כמא קד ערפתם פלמא וצל אבן
- פדאנג מע זוגתה ובניהם עניים שכויים אלי אלרמלה //קבל וצולהם אלקדס// ראו אלנסי אלטליטליאת
- מן ראיהן אן יתקולו עליהם ענד אלקראין אן זוגתה חראם עליה פאתצל בי אלכבר
Right Margin:
- פקצדתהן
- > ואקימת בדלך
- קיאמתהן וחרמת
- עלי מן יכשף אמרהם
- לעלמי אנה יקצד אל
- קראין פלמא וצלו אלי
- אלקדס טלעו אלי
- סמרתקה ובקו מעהם
- וצארו מנהם
- ותעיישו בינהם
- ואנזלוהם פי
- דאר ועאמלוהם
- באלגמיל פבעד
- בקי בינהם נחו
- סנתין כשפו
- אמרה לשיוך
- אלקראין וקאלו
- אנה יבקא מע
- זוגתה והי חראם
- עליה עלי מדהבהם
- פאראדו יפר[קו]
- בינהם פלמא
- עלמת דלך
- כאצמתהם
- וגרי ביננא
- כצומה
Upper Margin:
- פי סבבהם
- וכאן גואבי
- ליעקב אן
- כדאק זוגתך
- חראם עליך
- עלי דינך ומדהבך
- אד אכדמא
- אכין לאכתין והו
- חראם ענד אל
- קראין פלמא
- סמע דלך
- מני פארקהא
- ואפתרז מנהא
תרגום
José Martínez Delgado and Amir Ashur, "A Previously Unpublished Letter of Introduction by an Andalusi Karaite (T-S 8J41.7)," Miscelánea De Estudios Árabes Y Hebraicos. Sección Hebreo 70 (n.p., 2021), 193-207.Recto
29. Regarding Ibrāhīm b. Fadānj and Ibrāhīm b. al-Harūnī, they arrived in
30. Jerusalem from the Christian lands (bilād al-rūm: Byzantium) after the suffering they endured, as you know. When Ibn
31. Fadānj arrived in Ramallah with his wife and children, poor captives,before reaching Jerusalem the people of Toledo had
32. the bright idea of reporting them to the Karaites because his wife was forbidden to him. As soon as I received news of this
Right Margin
-
I contacted them
-
which caused
-
a stir amongst them and I curse
-
whoever had spread word of this affair
-
because I
-
knew that it would reach the
-
Karaites.
-
When they got to
-
Jerusalem they went up to
-
Samareitike and stayed with them,
-
they became one of them,
-
they lived amongst them,
-
they were taken into
-
a home and treated
-
well. After
-
they had stayed with them for
-
about two years they spread
-
word of the affair to the Karaite authorities, asserting
-
that he was staying with / his wife which was forbidden
-
according to their doctrines.
-
They intended to separate
-
the two of them and as soon as
-
I found out about it
-
I lodged a complaint
-
and, amongst us, this created
-
a controversy
T-S 13J9.4 1v
Verso:
- תם וקפת לאדונינו אב בית דין פי סבב אלעניה אלשכויה וארסל אלי אלקראין יקול
- אנה ליס יטלקהא אלא עלי אלמדהב אלדי זוגהא וכתובתהא כתבת ענד אלרבאנין
- פיזן מהרהא וחיניד יטלקהא ולם אזל אנא אתלטף אמרה חתי קבלוה אלרבאנין
- ונזל אלי ענדהם מע זוגתה ואולאדה אבו זכרי ויוסף ומוסי וחלוה ואנזלוה פי דאר
- בין אלרבאנין ויעאמלוה באלגמיל ליס עגזה מעהם שי פאן ליס כאן ירידו יקבלוהם
- לסבב אן כאנו רבאנין וצארו קראין ומכתו ענדהם סנתין פלמא ראית מא אראדו
- יפעלו באלעניה יפרקוהא מן זוגהא ויבקו אלאטפאל איתאם פי אלחיאה וכאן זמאן שדה
- וגוע פעלת פי אמרהם מא יתיבני אללה עליה והו אלאן אבראהים אלמדכור יכרג
- מע אבנה אלי ציעה פי אלשאם קריב מן אלקדס להמא פיהא דכאן ויתעיישו [פי]הא
- והם בכיר מסתורין ולא יטן אחד לאן להם דלאלה עלי תחרים אלאכתין בעד אל
- מות ולא יקדר אחדהם אליום מן אהל אלעלם ירי פיה וגה אכתר אן יקולו אן הכדי
- אסתסן ענן רייסהם וקדמון אלקראין ויבהתו בשבאה לא מעול עליהא פלמא
- ראו אן אבן פדאנג קד שד מנהם ורגע אלי אלרבאנין שביה מן קאל אשובה אל אישי
- הראשון כי טוב לי אז מ[עתה] חלו אליד ואדכו אלאמר עלי יעקב כשיתהם אלא
- יזול איצא הו מנהם ובקי מע זוגתה גיר אנה אסתחלפוה אן ינעזל מנהא אשר
- לא ציויתי ולא עלתה על לבי פערפתך יאכתי בדלך חתי תוקף אכוהא סידי מוסי
- בן אלפלמקי עלי כתאבי ולולא אן כתבת עלי חאל עגל אלא וכאתבתה בדלך ואקראך
- יאכתי סלאמא כבירא ותבאלגה מן גמיע אלאהל בניך ובנאתך ואצהארך וכאלאתנא
- ובניהם ובנאתהם וסאיר אלאהל ויעקב //ו....// ויוסף בן פלכון ובנת עמנא וסלאמה יעל
(right margin)
- ובנו עמנא
- ובניהם ומן
- דכרת ומן לם
- אדכר וכתבת
- הדא אלכתאב
- פי שהר מרחשון
- סנה תתיח
- ושלום
- ויש[ע] ר[ב]
- שמעון ביר
- שאול סט
(down)
- יצל פי אלאנדלס מדינה טליטלה אלי יד בלוטה בנת שאול בן ישראל מן אביהא
- שאול ואכיהא שמעון אלסאכנאן דאר אלסאלם עמרה אללה פי איאמנא
Verso
-
I then updated our lord, the president of the court, about the poor captive woman and he sent a message to the Karaites that said
-
that he could only divorce her according to the doctrine by which he had entered into marriage with her and that his marriage certificate had been issued by the rabbis.
-
He would pay her dowry and then he would divorce her. I continued to follow the matter until the rabbis received him
-
and he stayed with them along with his wife and children, Abū Zikrī, Yosef, Mūsā and Ḥalwa. They lodged in a house
-
amongst the Rabbinites and they treated him well, they lacked for nothing and although they did not want to take them in
-
because, as Rabbinites, they had become Karaites and had stayed with them for two years. When I saw what they wanted
-
to do with the poor woman, to separate her from her husband, making the children orphans in the world, at a time of hardship
-
and famine, I did for them what God will reward me for. Now he, the aforementioned Ibrāhīm, has gone
-
with his son to a village in the Levant, near Jerusalem where they have a shop that provides them with sustenance.
-
They are well, respected and nobody is of the opinion that there is evidence by which the two sisters are prohibited to him after
-
death. To this day, none of their specialists can offer proof that there is another possibility in his case except to affirm that this
-
was customary with Anan, their leader, and the ancient Karaites, without getting tangled up in thorn bushes that should not be torn up. When
-
they saw that Ibn Fadānj fled from them and returned to the Rabbinites, similar to he who said: I return to my first
-
husband because I was better then than now (Hosea 2:9), they slackened the rope and excused the matter of Jacob, fearing that
-
he would leave them as well. He stayed with his wife, although they took testimony from him that he would separate from her, which
-
I did not command nor did it enter my mind (Jeremiah 7:31). I am updating you about this, my sister, so that you show his brother, my lord Mūsā
-
al-Falmiqī, my letter. If I were not writing in such an improvised manner, I would have written to tell him so.
