מכתב: T-S NS 264.8 + T-S 13J21.12

תיאור

ח100* מכתב מסחרי המזכיר את כיבוש המֻוַחִّדוּן ואת האבל על הר"י אבן מיגש פאס, מרוקו, סוף טבת, שהוא 20–29 בדצמבר 1141, אל אלמַרִיַّה, ספרד חומר הכתיבה: נייר; מידותיו: 12.3 x 25 ס"מ. תרגום לאנגלית עם הערות וביאורים אצל גויטיין, איגרות, עמ' 264–268. פרסום אצל בניסון וגאייגו, סחר יהודי, עמ' 41–49.1 בראשו של מכתב מסחרי זה יש חסר, שאין אורכו ידוע, ובו שמות הנמען והמוען שנכתבו כרגיל בצדו השני של המכתב מול ראשו. אולם הכותב הזכיר בפירוש (בשורה 25) שהוא שוהה בפאס שבמרוקו ועל פי הבקשה להודיע הודעה לר' יצחק בן ברוך (בשורה 12), שהיה מאנשי אלמַרִיַّה, וליטול מעות ממנו, מסתבר שגם הנמען ישב שם. נזכרו בשמותיהם כמה אנשים אחרים: הַרוּן בן אלברגלוני (= בן האיש מברצלונה), אבו זִכְּרִי, אברהם ואברהים (שאולי הם אחד), דאוד וברוך. מקצתם כנראה מאנשי פאס, אבל אי אפשר לזהות שום אדם מהם ממקור אחר. עיקר עניינו של המכתב הוא הידיעות על סחורות שונות, ובהן סחורות שנשלחו לספרד. אלה כללו אלום, אינדיגו, זהב, נחושת, לַכָּה, מאזניים ומשקולות, עץ אודם ונייר.2 חוץ מאלה הזמין הכותב גלימה מִשְׁיִית3 בהזמנה מיוחדת לאברהם הנזכר שרצה ללבוש אותה בחתונתו. הסחר בין מרוקו וספרד ושימושו של אבן ברוך איש קשר בסחר זה מוכּרים לנו היטב מן התעודות שמארכיונו של חלפון. משלוח הזהב והנחושת (שורה 15–18) – לרבות הקשיים במשלוח הזהב – מפאס לאלמַרִיַّה הולמים בדיוק את תוכן מכתבו של אבן ברוך לחלפון, העוסק במשלוחי זהב ונחושת מפאס ומתִלִמְסַאן לאלמַרִיַّה (תעודה ח30). במכתב שתי ידיעות בעלות עניין מיוחד. הראשונה משולבת בכתוב על מחירו של אלום. מחירו היה בשפל גמור מאז ש'המורד' תקף את הסוּס (שורה 19). כפי שגויטיין (איגרות, עמ' 267) העיר אל נכון, המורד (אל̇כאר̇גי) בוודאי היה כינוי למֻוַחִّדוּן (Almohads). אלסוּס אלאַקְצא הוא אזור גדול בדרום מרוקו הנקרא כאן הסוּס (אלסוס) סתם, והמֻוַחִّדוּן השלימו את כיבושו בשנת 1140/41.4 אין ספק שלאירוע ההוא התכוון הכותב. השינוי במחיר צוין בביטוי מיוחד בערבית-יהודית (שורה 19: '̇צרב ברוחה אלאר̇ץ'), ביטוי שטרם נמצא במקור אחר. לפי תרגומו של גויטיין, היה בשוק שפל כללי, והוא שיער שזה קרה בגלל חששם של הסוחרים מפני התקפה קרובה של המֻוַחִّדוּן על פאס הבירה (שהותקפה רק בשנת 1145). בלאו הבין את הביטוי הנזכר לומר שהאויב גרם למשבר בארץ. לפי תרגומן של בניסון וגאייגו, הביטוי מורה על שפל במחיר של אלום בלבד.5 בדיקה טקסטואלית ומילונאית מוכיחה שהצדק אתן.6 כפי שהן כבר ציינו, אין זכר במכתב למשבר כלכלי בסחורות אחרות. מן הסתם גויטיין צדק בהנחתו שהחשש מפני התקפת המֻוַחִّדוּן הוא שגרם למשבר, אבל אין אנו יודעים מדוע הוא השפיע רק על מחירו של אלום. עוד יש לציין שאין במכתב שום רמז לחשש מיוחד של היהודים מפני המֻוַחִّדוּן, שברבות הימים גזרו גזרת שמד על היהודים בארצות שכבשו. גויטיין לא הזכיר שהיה חשש כזה ולא רמז אליו ומסקנתן של בניסון וגאייגו שאין כזה במכתב איננה בניגוד לדבריו, כפי שהן הציגו את העניין.7 הידיעה השנייה שהיא בעלת עניין מיוחד באה אגב דברים שכתב מחבר המכתב על מצב רוחו העכור. הוא תלה את התעכבותו בפאס באילוצים מסחריים (שורה 25). כמה שורות לאחר מכן סיפר עוד על מצוקתו שם. דיכאונו הוגבר לדבריו מחמת אבלו הכבד על מותו של רבנו יוסף: ונוספו לי הצרה העצומה והאסון הגדול ביותר במיתתו של רבינו יוסף הרב הגדול רי"ת. והצטערתי על מותו צער שלא אוכל לתארו לך ולוּ במקצתו. אילו רצה האל שאתמיד במצבי הראשון, לא הייתי בא בחברתו ולא הייתי מכירו. מעולם לא נכנס ללבי אֵבל מר יותר מן האבל על מותו (שורה 33–37, תרגום). קביעתו של גויטיין (איגרות, עמ' 265) שמדובר בר"י אבן מיגש, שנפטר באליֻסאנה שבספרד בחודש סיוון 1141, בוודאי נכונה.8 וכן קבע אל נכון שתאריך המכתב, 'עשרת הימים האחרונים בחודש טבת' (ע"ב, שורה 11–12), מתאים לחודש דצמבר בשנה ההיא.9 קביעת השנה מתאשרת אף מן הידיעה הנזכרת על כיבוש הסוּס. מחבר המכתב כבר שהה בפאס תקופה מסוימת לפני כתיבת מכתב זה והספיק לכתוב כמה מכתבים לנמען שבהם אישר קבלת דבר מה שהלה שלח לו (ראה שורה 32). הכותב ידע אפוא מזמן על מותו של הרב, שאירע שבעה חודשים לפני כן, ואולם האסון הגדול עדיין דיכא את רוחו.10 בפסקה זו תנאי בטל במקור ('פלו ... לא ... ולא', אילו ... לא ... ולא). השלילה הכפולה מביעה כפשוטה משפט חיובי שעניינו: כיוון שהאל רצה שלא אתמיד במצבי הראשון, באתי בחברתו של הרב והכרתי אותו. הדברים הללו על שינוי במצבו האישי של הכותב ועל הכרת הר"י אבן מיגש מקרוב בעקבות השינוי בוודאי נראו מוזרים בעיניו של גויטיין ולא מתקבלים על הדעת. הוא קבע אפוא שהכותב התכוון לומר בדיוק את ההפך, היינו שבעקבות שינוי בחייו הוא לא בא בחברתו של הרב ולא הכיר אותו. לדעתו השינוי הנרמז היה היציאה מבית המדרש (לחיי מסחר). אילו התמיד התלמיד בתלמוד תורה, היה זוכה להכיר את הרב. כדי להתאים את הלשון לתפיסה זו הסביר גויטיין שבתיבה 'לא' יש כתיב מלא חריג של לַ- (לאם אלתאכיד), המביע חיוב: אכן, אמנם (מעין: אילו רצה האל שאתמיד במצבי הראשון, בוודאי הייתי וכו'). אמנם התיבה '̇כאלטתה' שבשורה 36, שתרגמתי 'הייתי בא בחברתו', מורה על התקרבות אל מישהו והתיידדות עמו.11 כיוון שלא מתאים לאדם לומר שאילו התמיד בתלמוד תורה, היה מתקרב לר"י אבן מיגש, גויטיין אף שינה מעט את התרגום: הייתי מבקש את חברתו.12 אני איני רואה שום אילוץ להוציא את הדברים מידי פשוטם. אדרבה, דומה שהאבל הכבד והממושך של הכותב על הר"י אבן מיגש היה חריג לאדם שמעולם לא הכיר אותו, כפי שהציע גויטיין את הדברים. אולם השינוי במצבו הקודם של הסוחר שבעקבותיו זכה להכיר את הרב מקרוב ואבלו הכבד עליו מתאימים היטב לאדם כמו חלפון. הוא הפסיק את מסעותיו המסחריים ושהה שהות ארוכה באנדלוס, ובייחוד באליֻסאנה, עירו של הר"י אבן מיגש, ושם הכירו, נעשה מקורבו ובוודאי גם למד תורה אצלו.13 בזה חוזרים אנו לעניין זהות הכותב (והנמען). כאמור, הכותב לא היה תושב קבוע בפאס אלא שהה שם זמן מסוים והתכוון לעזוב את העיר. בדיון שלו העיר גויטיין (איגרות, עמ' 264) שכתבו וסגנונו של מחבר המכתב אינם הולמים את כתבם וסגנונם של האינטלקטואלים שבספרד, שמכתביהם נמצאו בגניזה, והוא שיער שהכותב היה תושב אחת הארצות במזרח הים התיכון או איש ספרד משכבת החברה שאין אנו מכירים את כתביה.14 בתיאור הקצר של המכתב שבכרטסת של גויטיין צוין (בסימן שאלה) שאולי חלפון הוא הנמען. בשעה שפרסם גויטיין את תרגום המכתב בספרו הוא בוודאי הזניח זהות משוערת זו ולא הזכיר אותה. אך ייתכן שהיא נרמזת בסמיכת התעודות שבספרו, שהרי תרגומו של מכתב זה נדפס מיד אחרי תרגומה של תעודה ח30, שהיא מכתבו של אבן ברוך אל חלפון. בין כך ובין כך הזיקה לחלפון אומרת דרשני. כנזכר לעיל, כמה דברים במכתב מחזקים לכאורה את האסוציאציה עמו. על אחת כמה וכמה הקשר עם הר"י אבן מיגש. חלפון בוודאי ביכה את מותו מרות, והדברים על אבלו של הכותב על הרב, הכוללים הודעה על הכרת הרב מקרוב לאחר שינוי שחל בחיי הכותב (ראה לעיל), ראויים היו להיאמר כפשוטם וכלשונם על ידי חלפון. בפרשה זו קורות חייו מיוחדים כל כך עד שקשה לדמיין שיתאימו לאדם אחר, וקושי זה, כאמור, הוא שגרם כנראה לגויטיין לפרש את הכתוב באופן חריג ושלא כמשמעו הפשוט. השוואת הכתב במכתב זה אל כתיבתו של חלפון בתעודות שהוא כתבן בוודאות או שהן בחזקת שהוא כתבן מצביעה לכאורה על דמיון בין זה לזה. השווה, למשל, התיבה במכתב זה אל אותה תיבה בתעודה ח18 . ההתאמה הנזכרת בתוכן והדמיון בכתב מעוררים את השאלה אם ייתכן שחלפון הוא הוא כותב התעודה. אולם זיהוי זה מוקשה מכמה בחינות: קשיים מצד הכתב, הכתיב, אוצר המילים ואף מצד העניין. אסתפק בדוגמאות שלהלן אף על פי שאינן כוללות את כל האפשרויות או ממצות את כל הנתונים. אשר לכתב, המראה הכללי של המכתב אינו דומה באופן מוחלט למראה הכללי של התעודות שחלפון כתבן, כפי שאפשר להיווכח מן התצלומים המצורפים לספר. בסיום כתיבת העמוד הראשון של מכתב חלפון היה רגיל להמשיך את הכתיבה בשוליים ורק לאחר שמילא אותם המשיך את המכתב בע"ב.15 במכתב זה אין כתיבה בשוליים. חלפון היה רגיל לכתוב את האותיות 'אל' בליגטורה. במכתב זה הליגטורה היא היוצאת מן הכלל (יש אמנם שבע דוגמאות),16 ואין צורתה כצורה השכיחה ביותר שבתעודות שחלפון כתבן. מילים שכתיבן חריג כוללות 'חא̇טר' (ע"ב, שורה 13 = 'חא̇צר'); 'חצרה', 'חצרתה' (שורה 36, 37 = 'חסרה', 'חסרתה'). באוצר המילים יש ביטויים שאין חלפון משתמש בהם במקום אחר. למשל, 'מתאע' (שורה 7, 10 [של]); '̇תَםَّ' (שורה 28 [יש בנמצא (כאן)], ושתיהן מתאימות כנראה לרקע מגרבי או ספרדי.17 ביטויים מיוחדים אחרים שאין חלפון משתמש בהם בתעודות נוספות כוללות 'עלי חפז אל̇כאר̇ג'18 (ע"ב, שורה 11 [בגלל חפזונו של היוצא לדרך]) בניגוד לביטויים 'עלי חפז לסרעה אלרסול' (ח67), 'לחפז אלרסול' (ח93 [בגלל חפזונו של השליח]). יוצא דופן גם ביטוי כמו 'אנת פי אמאן אללה וחפ̇טה' (שורה 9 [הֱיֵה בהגנת האל ובשמירתו]). אשר לעניין, יש מקום לתהות על התאמת המקום והזמן של תעודה זו, פאס 20–29 בדצמבר 1141 (לאחר שהות מסוימת שם), לנתונים על קורותיו של חלפון בתעודות אחרות. ביום י"א בסיוון, שהוא 18 במאי 1141, אבו נַצְר בן אברהם כתב מאלכסנדריה אל חלפון, שישב בוודאות במצרים וכנראה בפֻסטאט, והודיע לו שאנייתו של יהודה הלוי עומדת להפליג לארץ ישראל (תעודה ח82). שישה חודשים לאחר מכן ביום י"א בכסלו, שהוא 12 בנובמבר 1141, כתב אבו נַצְר אל חלפון שהגיע לאלכסנדריה נוסע מן מהדיה והודיע על מותם של ר' יוסף בן אלשאמי בחודש ניסן והר"י אבן מיגש בחודש סיוון, שמותם נוסף על מותו של גדול בישראל אחר (הוא ריה"ל, תעודה ח83). המכתב המצרי המתוארך הראשון אל חלפון אחרי המכתב ההוא, שזוהה לפי שעה, הוא מכתבו של עמרם בר יצחק, שנכתב בח' בניסן, שהוא 5 באפריל 1142 (תעודה ח84). ואם בחלפון מדובר, כלום לא העכיר את רוחו גם אבלו על ריה"ל, שהיה כל כך קרוב אליו ונפטר (בחודש אב) כחודשיים אחרי פטירת הר"י אבן מיגש, אולם אין זכר לו במכתב? אפשר אמנם להמציא תירוצים לקושיות ולבעיות. דרך משל, שחלפון נסע למרוקו מיד לאחר קבלת מכתבו של אבו נַצְר (תעודה ח83), שהוא הזכיר את אבלו על מות הר"י אבן מיגש מפני שהידיעה עליה עדיין הייתה טרייה בשבילו אבל לא הזכיר את אבלו על מות יהודה הלוי כי ידע עליה מזמן, ושהעסיק סופר לכתוב מכתב זה, כפי שעשו לפעמים סוחרים אחרים, ומשום כך נמצאות במכתב הסטיות הנזכרות בכתב, בכתיב ובלשון, וששהה בצפון אפריקה לתקופה מסוימת בין כתיבת שתי התעודות הנזכרות ח83 ו-ח84 (נובמבר 1141– אפריל 1142). ואפשר להמציא גם תירוצים אחרים. אולם נדמה שיש דוחק בתירוצים האלה. לפי שעה אין לנו בררה אלא להניח שהדמיונות הנזכרים לקורותיו של חלפון ונסיבותיו אינם אלא מקרה ואין הוא מחבר המכתב אלא מחברו היה סוחר אחר שבאופן מופלא התאימו נסיבותיו לנסיבותיו של חלפון. ייתכן שלא נוכל לדחות לגמרי את התירוצים הנזכרים וכיוצא בהם (או לקיימם) עד שלא יימצא הקטע החסר של המכתב שבו שמותיהם של הכותב והנמען. אם יימצא.