Legal document: T-S 18J1.10

recto

1. באנו אנו העדים החתומים לתתא אצל ר' מימון בן כלפה המגרבי
2. הידוע (בכינוי) בן היתום נ"ע, והוא אז חולה. שאלנו אותו אפוא על מה שחייבים לו אנשים 
3. ומה שהוא חייב לאנשים, מפני שהיה חולה בעיר זרה, כדי שלא תבוא עליו פתאום,
4. חס ושלום, הפטירה ויאבד המגיע לו אצל אנשים ומה שהוא חייב לאנשים.
5. והכתיב לנו מה שחייבים לו ומה שהוא חייב, דבר דבר, ורשמנו זאת מילה במילה. ואמר 
6. (6–7) מימון זה כי הוא חייב לאדון אבו אלפצל סהל בר יפת בן שלמה, הידוע (בכינוי) בן אלסכרי, מה שהוביל באונייה, דברים הנוגעים לאדון אבו אלסרור פרח
7.  
8. בן עטיה סופיה טב, דהיינו: כריכת כותנה וסל נחושת, שמעליו מזרון
9. קשור אתו, וסל ספרים וקדרות נחושת עראקיות מלאות נחושת,
10. כתוב על הכול חן וחסד, בטין אדום, וקשור לזה טלאי שעליו כתוב:
11. מימון בן אליתים (היתום) דנן. הוא אומר שיש בו צמיד זהב ושמונה עשרה חבילות
12. כסף קטנות, מכסי כדים, חותמות, וחפצי ברזל שבורים. ואמר מימון דנן
13. עוד שיש לאדון אבו אלביר פרג' בן נחום נ"ע חבילת שטיחים וסל עטוף בבד אריזה,
14. וארגז כלי זכוכית וסל קטן ובו נחושת. עוד אמר מימון דנן כי האדון אבו
15. יחיא נהוראי יש לו שלושה ארגזים ספרי מקרא ושק קטן ובו ספרים.
16. אמר מימון זה שהוא קיבל אותם בבית הארון אבו אלבשר אזהר בן אברהים
17. נ"ע, בפקודת ר' נהוראי הנ"ל ועל פי איגרתו. ועוד יש בשק שלושה
18. ספרים, תורה ונביאים, של חסן בן כליב האשקלוני. ואמר מימון דנן
19. עוד שהוא הוביל סל שכתוב עליו מימון, אבל אין למימון דנן בתוכו כלום.
20. ואמר עוד מימון דנן שהוא קיבל חרוזי זכוכית שקנה בארבעה דינרים,
21. בניכוי רבע דינר; מחצית תמורתם היא של מ' יאיר דנן, ומחצית תמורתם היא של מימון דנן. 
22. ואמר מימון שהוא שלח אותם למגרב, אל מנשה בן מוסא נ"ע, כדי שימכרר אותם כפי
23. שיזמן אלוהים ויהיה ביניהם חצי חצי. ואמר מימון דנן שלמ' יאיר בר אברהם
24. דנן מגיע ממנו דינר אחד. והודיע מימון דגן שאין אצלו אלא שלושה דינרים
25. וחצי מנויים. ועוד אמר שהוא מסר למוסא בן מוסא בן מג'אן סל ובו עשרה
26. מנים נשדור של אבו אלפרג' בן אלעזר המגרבי, והוא מסר לו אותו, ואמר
27. מימון דנן שיש לו אצל מוסא דנן בן מג'אן שלושה דינרים ושישית מן התמורה של
28. צמר(?) וכותנה ודבש, הכול שותפות ביניהם. ומה, וכו'.

We the witnesses who have signed below were in the presence of Maimūn b. Khalfah al-Magh[rebī], known as Ibn al-Yatīm, at a time that he was sick. We therefore inquired of him concerning what other people owed him and what he owed others, in connection with his being sick in a strange country—for perhaps, goodness forbid, death might come to him, and then everything which others owed him and everything which he owed others would be lost. So he dictated his assets and liabilities to us, each and every thing, we marking it down word for word. Now the afore-mentioned Maimūn rema[rked] that, belonging to the elder Abū’l-Faḍl Sahl b. Yefet b. Solomon, known as Ibn al-Sukkarī, in his [Maimūn’s] keeping, was that which he had brought in the boat belonging to the elder Abū’l-Surūr Faraḥ b. ‘Aṭīyyah, his end be good!—namely, a bale of cotton, a wicker-work crate of copper on top of it, a mattress fastened upon it, a wicker-work crate of books, Iraqian copper containers filled with copper, on all of which was inscribed “ḥēn wāḥesed” in reddish-brown ink; a bundle of coarse cloth on which was inscribed “Maimūn b. al-Yatīm”—the afore-mentioned remarked that in it were a gold bracelet, eighteen small pieces of silver, jar-lids, signet rings and broken iron rings. The afore-mentioned Maimūn remarked also that, belonging to the elder Abū’l-Khair Faraj b. Nahum, was a bundle of carpeting, a canvass-covered basket, a cage of glass, and a small wicker-work crate of copper. The afore-mentioned Maimūn remarked that, belonging to the elder Abū Yaḥyā Naharai, were three boxes of books and a small sack in which were books; the afore-mentioned Maimūn remarked that he had taken them from the house of the elder Abū’l-Bishr Azhar b. Ibrāhim at the instance of the afore-mentioned R. Naharai and his written command; also in the sack were three copies of the Torah and Prophets belonging to Ḥasan b. Kulaib al-‘Askalānī. The afore-mentioned Maimūn remarked also that he had taken along a basket on which was inscribed “Maimūn,” but Maimūn had nothing in it. The afore-mentioned Maimūn also remarked that he had acquired a crystal vase which he had purchased for four dinars less a fourth of a dinar, half of the value of which was the afore-mentioned Ya’ir’s while half of the value was the afore-mentioned Maimūn’s; Maimūn mentioned that he had sent it to the West, to Manasseh b. Mūsā in order that he should sell it, and whatever God decreed [as the price] would be equally divided between them. The afore-mentioned Maimūn remarked that belonging to the afore-mentioned Ya’ir b. Abraham in his keeping was one dinar. The afore-mentioned Maimūn acknowledged that he had with him nothing except three dinars and a half, the total. He also remarked that he had given to Mūsā b. Mūsā b. Majān a wicker-work crate in which were ten mann of sal ammoniac for Abū’l-Faraj b. El‘azar al-Maghrebī, in order that he should give it over to him. The afore-mentioned Maimūn remarked that belonging to him in the keeping of the afore-mentioned Mūsā b. Majān were three dinars and one-sixth, from the value of . . . cotton and miscellaneous goods, all of which is in partnership between them. And that which transpired before us we have written and signed to, that it may serve after this day for a legal instrument and a proof: on Thursday, which is the seventeenth day in the month of Tammuz of the year one thousand three hundred and eighty-three according to the era to which we are accustomed here in Fusṭāṭ-Miṣr, which is situated on the Nile River, certified and established! Suspended between the lines is [the phrase] “that he” and it is [thus] established, and its establishment is legally valid.

Joseph b. El‘azar ha-Shofet

Moses b. Solomon